חוקרת AI אנקה דרגאן בנושא עזרה לרובוטים להבין בני אדם


כאשר בני אדם ורובוטים חוצים שבילים, התוצאות אינן רק מתסכלות – המכונית האוטונומית, נניח שהיא ביישנית מכדי לפנות שמאלה – הן גם יכולות להיות קטלניות. קחו בחשבון את ההתרסקות של Uber בשנה שעברה, בה האלגוריתמים לנהיגה עצמית לא נקראו כדי להניב לג'ייקר אנושי בלתי צפוי.

בכנס WIRED25 ביום שישי דיברה אנקה דראגן, פרופסור החוקרת אינטראקציה אנושית-רובוטית ב- UC Berkeley, על מה שנדרש כדי להימנע מבעיות מסוג זה. העניין שלה הוא במה שקורה כאשר רובוטים בוגרים מעבר לעולמות וירטואליים ומסלולי מבחן פתוחים, ומתחילים להתמודד עם בני אדם בלתי צפויים.

"מסתבר שזה ממש מסבך את העניינים," היא אומרת.

הנושאים חורגים פשוט מללמד רובוטים להתייחס לבני אדם כאל מכשולים שיש להימנע מהם. במקום זאת, צריך לתת לרובוטים מודל חזוי של אופן התנהגות בני האדם. זה לא קל; אפילו זה לזה, בני האדם הם בעצם קופסאות שחורות. אבל העבודה שנעשתה במעבדה של דראגן סובבת סביב תובנה מהותית: "בני אדם אינם שרירותיים, מכיוון שאנחנו בעצם יצורים מכוונים", היא אומרת. הקבוצה שלה מתכננת אלגוריתמים שעוזרים לרובוטים להבין את המטרות שלנו: שאנחנו מנסים להגיע לדלת ההיא או לעבור על הכביש המהיר או לקחת את התור הזה. משם, רובוט יכול להתחיל להסיק אילו פעולות תעשה כדי להגיע לשם וכיצד עדיף להימנע מניתוקך.

זה כמו השיר הזה, אומר דראגן: "כל צעד שאתה עושה; כל מה שאתה עושה"חושף את הרצונות והכוונות שלך, וגם את המהלכים הבאים שאתה יכול לעשות או לעשות כדי להגיע לשם.

ובכל זאת, לפעמים אי אפשר לרובוטים ובני אדם להבין מה האחר יעשה הלאה. דראגן נותן את הדוגמא של נהג רובוט ואדם אנושי המגיע עד לצומת באותו רגע מדויק. איך נמנעים מקיפאון או התרסקות? תיקון אפשרי אחד הוא ללמד רובוטים רמזים חברתיים. דראגן עשוי להחזיר קצת את סמל הרובוקאר – איתות לנהג האנושי שזה בסדר שהם קודם. זה צעד אחד לעבר לגרום לכולנו לשחק קצת יותר נחמד.